מחבר: shayr

מדורה מ LED בטח שמתם לב של"ג בעומר השנה היה קצת שונה. השיח הרב סביב השאלה האם מותר/צריך לעשות מדורה וכמות המדורות היחסית קטנה (בהשוואה

כל שנה מדברים על כמה זה קשה לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב כה מוחלט וכואב לשמחה, כמה החיים פה קיצוניים וקשים, רגע אנחנו מתייחדים עם הזיכרון

שלוש עשרה שנים קודם, נסיעת לילה לפושקר, הודו. אני חולק לי תא כזה באוטובוס עם בחורה שהכרתי כמה ימים לפני. הלילה הוא לילה חם, לח

ברוח הימים והתקופה נפתח בשיר (מילים ולחן – ברי סחרוף): "…כי כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא…" קצב

"בקרוב אצלך, בקרוב אצלך" – כבר איזה עשר שנים אני שומע את המשפט הזה בשמחות ואירועים של אחרים, והנה ממש מחר "הבקרוב" הזה מגיע… אז

נשמע כמו התחלה של בדיחה נכון? האמת היא שככה נראים בימים אלו החיים שלי. המטפל שאיתי, בקש לפרוש מרצון ולצאת לדרך חדשה (בקיצר זה היה

הבקרים והערבים נעשים קרירים יותר, הריח באוויר משתנה וכאילו הזמן זז לאט יותר לאט, נינוח יותר. אין ספק, התקופה משתנה והחגים ובראשם – ראש השנה, כבר

אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, חיים מסיפוק לסיפוק, במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב, תוך כדי חוויה ועשייה חושבים על הדבר הבא. הציפיה הזאת והמרדף אחר

חשיבה חיובית, כוח רצון, אופטימיות – מה הוא משגע אותנו, מה הוא רוצה ומה הוא משחק אותה כאילו החיים שלו דבש? מי לא רוצה להיות