כל הפוסטים של שי רלר

ניקיון פסח נוסטלגי

עבור חלק מאתנו פסח זה ניקיון יסודי עם ארומה של אקונומיקה באוויר ופירוק הבית לחלקיקי חלקיקים, ניקיונם והרכבתם כאלו היו במסדר צבאי ורס"ר הגדוד עלול להשאיר אותם בבסיס. אבל תודו, שגם מי שלא כ"כ מקפיד על עניין הניקיונות, פסח זה הזדמנות טובה לפחות פעם בשנה לעשות קצת סדר במגרות, במחסן, בעליית הגג ובכל אותם מקומות בהם אנו אוגרים כל השנה דברים שקשה לנו להפטר מהם – כל אחד והסטיות שלו…

שלב 1:

אז כמובן דוחים את זה עוד ועוד, כי למי באמת יש כוח להתמודד עם כמויות החפצים האדירות שהצטברו להן אצלנו ויותר מזה למי יש כוח להתמודד עם ההחלטה מה עושים עם אותם חפצים? טוב, ברגע שכבר הגענו להחלטה שהולכים על המהלך ומסדרים (או במקרים פחות טובים החליטו בשבילנו) אנחנו מצטיידים בשקית זבל ענקית, מנתקים את הטלפון, לוקחים נשימה עמוקה ומתחילים.

שלב 2:

בהתחלה זה קצת הלם, אבל תוך מספר שניות גל ההלם מתחלף לו בגל נוסטלגיה אדיר (אפשר אפילו להגזים ולהגיד צונאמי של נוסטלגיה). פתאום אנו נתקלים בתמונות שלנו, של משפחתנו וחברנו מתחנות הזמן השונות בחיינו. לא מצליחים להבין איך הסכמנו ללכת עם תסרוקת שכזו, איך הסכמנו להצטלם עם פרצופים כאלו מביכים ואיך פעם היינו יותר צעירים ויפים. טוב, לא באתי לבאס את האווירה אבל אני דווקא חושב שזה כיף להיזכר בצורה כ"כ חזותית בעבר, לשמוח על שהיה ולא פחות על מה שעכשיו. כחלק מן המסע הנוסטלגי אילו יצאנו לפני דקות מספר, אנו נתקלים בנוסף לתמונות בתעודה מבית הספר היסודי שנגנזה מפאת חוסר רצון לעצבן את ההורים ולהסתכן בריתוק. בין היתר, אנו מוצאים איזה מכתב אהבה שנכתב עבורנו וחיוך רחב מתפשט לו על הפנים וכמה פתקים שהתכתבנו בשיעור עם השכן לספסל הלימודים ובהם מצויר פורטרט לא מחמיא של המורה. בנוסף לכל הניירת אנו מוצאים כמה מטבעות ששמרנו לכל צרה, עט אחד או שניים (שכמובן לא עובדים כבר מזמן) ואיזה חטיף שוקולד ישן שכל ניסיון אמיץ לאכול אותו עלול להיגמר באשפוז ממושך – לא עלינו.

שלב 3:

איכשהו כל שנה זה נגמר אותו הדבר (לפחות אצלי) – כל הנוסטלגיה, הזיכרונות וההרגלים לא נותנים לי אישור להפטר משום דבר (אולי פרט לשוקולד) וכל העסק מסתיים בהחזרתם חזרה למקום לאחר אוורור ורענון הזיכרון שלי. פסח עושה את שלו – אם אתם לא מהאוגרים כמוני, הרי הרווחתם ניקיון של ממש ופינתם מקום לציוד חדש שתוכלו לאגור בשנה הקרובה. ואילו אם אתם טיפוסים שכמוני, לפחות זכיתם בשעה או שעתיים נוסטלגיות בהם ניקיתם מעט את המחשבות והדאגות, גם טוב.

בכל אשר תבחרו שיהיה לכם חג שמח ואביב נפלא!

אתם מוזמנים לשתף אותי, אילו דברים אתם מוצאים תוך כדי הניקיונות והסידורים. לקוח, מתוך בלוג שכתבתי לאתר הברכות הישראלי

פייר או לא פייר?

פייר או לא פייר?

זה לא פייר, למה הדברים קורים כמו שהם קורים? למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים? בטח יצא לכם לשאול את השאלה/ות האלו. התחושה המבאסת הזאת, שמצדינו הכל טוב. אנחנו פועלים בנמרצות, אנחנו משתדלים להיות אנשים טובים ולעשות דברים טובים (לא רק עבור עצמנו…), אבל דווקא לנו קןרה משהו לא טוב, דווקא אילנו לא מתנהגים יפה וזה פשוט לא הוגן. אז זהו, תפסיקו לחפש הוגן בחיים. פשוט כי המחשבה והחיפוש אחריו לא באמת ישנו או ישפרו משהו בחייכם.

אנחנו אף פעם לא באמת יודעים למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים ומה בדיוק רץ להם בראש. אנחנו אף פעם לא באמת יודעים איך המעשים וההתנהגות שלנו נתפסת בעיניהם. הוגן זה דבר במאוד יחסי וספציפי. מה שנראה הוגן בעיניי לא בהכרח נראה ונתפס כך ע"י כולם. האם יש באמת דבר כזה – הוגן ? אין לי מושג, אבל בעיניי זה גם לא כ"כ משנה. אם אני צריך להמחיש זאת, תארו למשל (באופן תיאורטי כמובן…), שאתם הולכים ביער ורואים אריה, אל תצפו שהוא לא ינסה לטרוף אתכם רק בגלל שלא ניסתם אתם לטרוף אותו….

לכו עם האמת שלכם. תמשיכו לעשות את אותם הדברים שאתם מאמינים בהם ובאותה הדרך שאתם רגילים ושעושה לכם טוב. תנקו את עצמכם מהרעשים מסביב ובעיקר תפסיקו לחשבן אם מה שקורה הוגן או לא. עזבו, חבל על האנרגיה שלכם. שמרו אותה לדברים טובים בעלי משמעות חיובית עבורכם ועבור הסביבה.

שבת שלום!

מדורה מ LED

 

מדורה מ LED

בטח שמתם לב של"ג בעומר השנה היה קצת שונה.

השיח הרב סביב השאלה האם מותר/צריך לעשות מדורה וכמות המדורות היחסית קטנה (בהשוואה לשנים קודמות), כנראה עשו את ההבדל. זה לא שאני בעד זיהום אוויר חלילה או שמישהו יסתכן, אבל כילד, ל"ג היה עבורי ה-ח-ג!

ההכנות שמתחילות כבר אחרי פסח באיסוף עצים וקרשים, ההתארגנות במציאת שטח ראוי, אוכל וכמובן אירוע השיא – המדורה. חוץ מזה, אסור לשכוח כמובן, את הריח והטעם של תפוח האדמה השרוף ואת התחרות בין החברים, מי נשאר ער אחרון לכבות את האש.

אז כנראה המציאות מחייבת אותנו כבר אחרת ויש סיכויי טוב שבשנה הבאה הילדים ישבו בבית מול המסך וידליקו מדורות באפליקציה מיוחדת לל"ג. אז למרות שהמציאות סביבנו משתנה, טוב לנו בכל זאת לשמור על ההרגלים החברתיים ועל הקשרים הבין אישיים. טוב לנו להתנתק מהמסכים השונים (נייד, טאבלט, מחשב וכד') להרים את הראש, לחפש קשר עין, שיחה, מגע. זה שומר עלינו, מחזק אותנו וגורם לנו לחיות חיים מחוץ למסכים, חיים מלאי רגש ומשמעות.

אז בשנה הבאה אל תוותרו על המפגש החברתי סביב המדורות, אבל במקום מדורות אש אולי נעבור למדורות לד???

 

לערבב שמן ומים

כל שנה מדברים על כמה זה קשה לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב כה מוחלט וכואב לשמחה, כמה החיים פה קיצוניים וקשים, רגע אנחנו מתייחדים עם הזיכרון ורגע אנו כבר מעל המנגל. זה כמעט בלתי אפשרי, לשנות את הדיסקט כ"כ מהר בלב ובראש. בעיני הניסיון לערבב את השניים הוא כמו הניסיון לערבב מים ושמן – משימה בלתי אפשרית. הכאב ביום הזיכרון נמצא בכל מקום, בכל פינה. כמעט כל אחד מכיר מישהו, בן משפחה, חבר ואת הסיפור על הדפיקות בדלת, שנייה לפני שהחיים השתנו מקצה לקצה.

השבוע, בכל בוקר בו יצאתי לעבודה, התווסף לו עוד דגל על חלונות השכנים, עוד שרשרת מנורות נתלתה לה בכביש ושלטי חוצות מפרסמים את רשימת האמנים שמגיעים להופיע במופעי יום העצמאות. נראה כאילו הרחובות מכניסים אט אט את עצמם לרוח החג. אני, אצלי זה בעיקר מחדד לי את העובדה שיום הזיכרון מתקרב. זה לא שאני צריך את הדגלים והמנורות שיזכירו לי, אבל זה בהחלט גורם קצת לחשוב. הזיכרון הוא תמידי, התחושות, השיחות, הבעות הפנים, המגע – הם שם גם אחרי שנים, אבל יש משהו ביום הזה שמחדד אותם.

אולי כי ביום הזה זה קולקטיבי, אולי כי ביום הזה יותר קל לא להפנים כאב ודמעה ואולי כי יש צפירה חודרנית שעושה צמרמורת וגורמת לנו לעצור מכל מעשה ופשוט לחשוב, להיזכר, להריח שוב רק לדקה או שתיים. הזיכרון והחוויות יישארו לי תמיד, הם פה כל הזמן והם חלק ממי שאני ומה שאני. הזיכרונות הם מי שאנחנו ומה שאנחנו וממש כמו הזיכרונות גם חיינו הם שמחים, עצובים, מרגשים ומלאי עליות וירידות. כאלו הם חיינו, מלאי ירידות ועליות, אך לפעמים המעבר הזה מעלייה לירידה הוא חד מידי, קשה לעיכול. זהו הפסיפס שלנו, של החיים במקום הכ"כ מיוחד הזה. אז לקראת השבוע המורכב אאחל לכולנו שנזכור, אך גם שנדע להאחז בזכרונות הללו להמשיך הלאה.

מהודו ועד גרמניה

שלוש עשרה שנים קודם, נסיעת לילה לפושקר, הודו. אני חולק לי תא כזה באוטובוס עם בחורה שהכרתי כמה ימים לפני. הלילה הוא לילה חם, לח ואני מסתכל בנוף שרץ לו במהירות בחלון. מסתכל בחלון והמחשבות רצות לכל מקום ולכל כיוון. המחשבות על הצבא, על החברים ועל המשפחה שנמצאת אלפי קילומטרים ממני. אני עסוק בתוכניות ובהבטחות לעצמי לעתיד ככה בעוד איזה שנה כשאחזור לארץ. אחת מהתוכניות האלו הייתה לנסוע עם סבתא, ניצולת שואה, חזרה לשם כדי לראות בעיניים שלי, כדי באמת להבין מה היה שם וכן גם כדי לסגור מעגל ולהראות להם שאנחנו כאן ביחד!

חודש וחצי אחרי, הרבה לפני המתוכנן, חזרתי לארץ לאחר התאונה שטלטלה לי את החיים. שיקום, התמודדות, שינוי תכוניות אתם יודעים עכשיו הכל חדש, לא מוכר, מפחיד. נסיעה לחו"ל, מה השתגעתי, זו הרי משימה בלתי אפשרית ועוד לקור של גרמניה… אבל הזמן עבר ועברתי תהליך בו למדתי איך להתגבר על הלא מוכר וכן אפילו הייתי בחו"ל מאז כמה פעמים. לגרמניה עם סבתא טרם נסעתי והאמת שעד כה לא סיפרתי לאף אחד על אותו הרצון שנרקם אצלי במהלך אותה נסיעה לילית. למה לא נסענו? למה לא סיפרתי לאף אחד עד כה? שאלה טובה שאולי התשובה טמונה בכל מה שקשור לשיח על מה היה שם.

בבית הורי כמעט ולא דברו על זה, אנחנו שאלנו רק כשהכנו עבודות שורשים לבית הספר. חוסר הנעימות, אולי הפחד מהתגובה, אולי חשש ממה זה יעשה לסבתא או התחמקות מסיטואציה לא נעימה ואולי הכל יחד. אני יודע שצריך לדעת ולהבין מה היה שם, כי זה חלק ממי ומה שאנחנו וחשוב לי שילדי ונכדיי יכירו וידעו, זה אין ספק. אבל לא פחות מזה, חשוב לי שידעו שסבתא היא דמות שממנה אפשר ללמוד על כוח רצון, אומץ ובחירה. על אף האסונות והזוועות שחוותה בתור ילדה, היא בחרה להמשיך הלאה, להמשיך למרות הפצעים הפיזיים שהגלידו עם השנים והפצעים הנפשיים שחלקם בוודאי לא יגלידו. אנחנו עוברים בחיינו דברים רבים, אבל במחשבה על סבתא, מושגים כמו בחירה וכוח רצון מקבלים פרופורציה בחיינו…

סבתא שתזכי לעוד שנים רבות.

את המורה שלי, הגיבורה שלי!

עבדים היינו

ברוח הימים והתקופה נפתח בשיר (מילים ולחן – ברי סחרוף):

"…כי כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא…"

קצב החיים היומיומי שלנו הוא מהיר ודינאמי, אנחנו עושים אלפי פעולות מהרגע שאנחנו פותחים עיניים ועד הרגע שאנחנו סוגרים אותן שוב בלילה. שלא נדבר על כמות המחשבות, רעיונות, התלבטויות שרצות לנו במהלך היום בראש ושלל ההרגשות והתחושות שאנו חווים לעיתים בלי בכלל לשים לב. אנו ממהרים להשיג, לכבוש ולעבור הלאה תוך כדי. לא לפספס, להמשיך להתרגש, להניע את עצמנו כל הזמן להתקדם לעונג הבא…

לא נעים להגיד, אבל גם היום אחרי אלפי שנים בהם יצאנו מעבדות לחירות, אנחנו קצת עבדים.

עבדים לזמן שגורם לנו לעשות הכל מאוד מהר כדי להספיק ולפעמים גורם לנו קצת לפספס ולא ליהנות מההווה.

עבדים של המכשיר הזה שהוא כל חיינו ולא מעט משעות היום הפרצוף שלנו תקוע בו בוואטסאפ, בפייסבוק, בסמס ובעוד שאר חומרים ממכרים. אנו כ"כ עבדים עד שנראה שלפעמים איבדנו כמעט לגמרי את היכולת לתקשר פיזית וויזואלית האחד עם השני.

עבדים במרדף אחרי הכסף. איך להרוויח יותר, כמה הרווחנו, כמה חסכנו על מה הוצאנו ולמה ובעיקר איך מתעשרים ומהר. שלא תבינו אותי לא נכון כסף זה דבר חשוב והכרחי אך לא עיקרי בחיים. מה עם בריאות, אושר, אהבה?

עבדים של דעות קדומות (פוליטיות, מגדריות, עדתיות), עבדים של פחדים וחששות (מה יהיה עם העתיד שלי? מתי אמצא אהבה? איך אבצע את השינוי שאני כ"כ רוצה בחיי?), עבדים של התנהגות (התנצלויות גם שלא צריך, כעסים גם שלא צריך, ביישנות יתר כי לא נעים)… בקיצור עבדים!!!

לא, לא באתי לבאס חלילה בפתחו של החג. אותו השיר שהתחלתי לצוטט למעלה מסתיים בשורות הללו:

"…כולם רוצים להיות חופשיים אבל ממה אלוהים ממה…"

אז אני רק יכול לאחל לכולנו שנדע ממה, אבל ממה אנחנו רוצים להיות חופשיים. שנדע למה וממה אנחנו עבדים, שנדע לשים לב לזה ושיהיו לנו הכוח והרצון לטפל בזה ולצאת מעבדות לחרות שתעשה אותנו יותר מאושרים, נינוחים ושלווים.

חג שמח, אוהב אתכם!

שי

בקרוב אצלך

 

"בקרוב אצלך, בקרוב אצלך" – כבר איזה עשר שנים אני שומע את המשפט הזה בשמחות ואירועים של אחרים, והנה ממש מחר "הבקרוב" הזה מגיע…

אז סיפורנו מתחיל לפני שלוש וחצי שנים בערך, כמו בכל חיפוש שיגרתי באתר ההיכרויות, גם אז, דפדפתי בין הכרטיסים והתמונות השונות ולא ממש מצאתי גם הפעם את השילוב של מישהי שתפסה את תשומת לבי וגם שלחתי לה הודעה וגם ענתה לי… תוסיפו לזה את העובדה שאני יושב בכיסא גלגלים (זה לא ממש מגנט לבנות) וקבלתם עוד שיטוט סרק באחד האתרים. עמדתי לסגור את העסק לאותו הערב ושלחתי (ללא שום ציפיות) עוד הודעה אחת אחרונה למישהי מכפר סבא – עידית.

קבלתי הודעה חזרה, שהובילה לעוד הודעה שהובילה לשיחה שהובילה לפגישה. לפני הפגישה סיפרתי לעידית על מצבי הפיזי, היא הייתה קצת בהלם (היו כמה שניות של שקט), אבל היא בכל הסכימה להפגש. האמת, הייתה פגישה נחמדה, אבל לשועל קרבות ותיק בעולם הדייטים כמוני לא היו יותר מידיי ציפיות. באופן מוזר ולמרות הניסיון שלי, דווקא כן היה איזה סימן מבשר טובות. לי היה חוק – כל דייט שלא מסתיים בנשיקה מוביל לעוד פגישה (בדוק אצלי סטטיסטית) והפגישה הזאת הסתיימה ללא נשיקה. בדר"כ אני נגד המושג סטטיסטיקה או סיכויים אך הפעם הסטטיסטיקה פגעה בול!

טוב נקצר לכם שלוש וחצי שנים – הפגישה הובילה לעוד פגישה ולעוד אחת ולפני חמישה חודשים נשלפה לה הטבעת. מאז החלנו במסע ההכנות לקראת "נקודת השיא" מחר בערב. החלטות, התלבטויות, מעט ויכוחים, חישובים של זמן, חישובים של כסף, חישובים, חישובים ומחשבות… כל הזמן אומרים לי תהנה מהתהליך, תהנה מהדרך… חברים וחברות אוכל טוב זה מהנה, סרט טוב זה מהנה, הכנות לחתונה – לא נראה לי נופל בקטגוריה הזו…

אבל אחרי הכל, אנחנו מחר הולכים לחגוג את הדרך שהתחילה אי שם באיזה אתר הכרויות, ולא סתם לחגוג, אלא חגיגה עם האנשים הכי קרובים לנו שליוו ומלווים אותו לעיתים כל חיינו!

ולך, אישתי לעתיד – עידית, אין שמח ממני שידעת "להעלים" את כיסא הגלגלים שלי למרות שמבחינה פיזית הוא כל הזמן כאן…אוהב אותך!!!

נוצרי, בודהיסטי ויהודי

 

נשמע כמו התחלה של בדיחה נכון? האמת היא שככה נראים בימים אלו החיים שלי. המטפל שאיתי, בקש לפרוש מרצון ולצאת לדרך חדשה (בקיצר זה היה משהו בסגנון – זה לא אתה זה אני). אני, אני לא לקחתי את זה אישית לוחצת והתחלתי מיד במסע הגיוס אחר בחור חדש. באופן די מוזר והזוי זה מרגיש כמו חיפוש בן/בת זוג – מחפשים לא מעט, נפגשים להכרות ושיחה, עוברים לגור ביחד לתקופת ניסיון ואם זה מסתדר יוצאים לדרך החדשה. הזוגיות הזו היא לרוב יותר מורכבת וצמודה מהזוגיות עם בן/בת הזוג שבחרנו דווקא בגלל שמדובר בטיפול צמוד, עשרים וארבע שעות ששה ימים בשבוע ועל כן תהליך האיתור, מיון, גיוס וגיבוש צריך להיות כזה שלא מבייש סיירת מובחרת.

כמו בזוגיות, גם כאן צריך לחפש ולמצוא את "האחד" והדרך לשם, איך נאמר, מאתגרת מאוד ולעיתים אף הזויה. תחשבו על זה – נכנס אילכם הביתה אדם זר, מסתובב ואתם צריכים בזמן מינימלי להספיק להכיר ולהבין מי הבנאדם, לסמוך עליו שהוא אכן מבין שהוא הגיע לטפל (היו גם כאלו שזה לא ממש היה מובן להם), לסמוך עליו שהוא אמין (היו גם כאלה שזו לא הייתה ממש התכונה החזקה שלהם) ובעיקר שתהיה את הכימיה הזו הכ"כ חשובה שתעשה לי ולו טוב (מצרך נדיר ביותר!).

אז תקופה לא קצרה אני מחפש ואולי זה לא כ"כ נוח וזו ממש לא חוויה גדולה, אבל מנגד אני מוצא את עצמי מוקף בשלל שפות, תרבויות, מנהגים (שרובם מאזור המזרח הרחוק – נאפל, הודו, סרי לנקה והפיליפינים). כן זה קצת מעייף אבל ברצינות, תחשבו לרגע, לכמה ממכם יוצא לנהל שיחה על היסטוריה ודת עם שני אנשים בעלי רקע שונה (המטפל הישן הבודהיסטי והמטפל החדש הנוצרי). טוב, אז עשיתי ספוילר קטן – כנראה מצאתי מטפל חדש ובסיכומו של סבב החיפושים הנוכחי, אני חושב שיוצא לי לעשות, להכיר ולהבין דברים ואנשים שללא הפציעה כנראה לא היה יוצא לי לעשות. חוץ מזה, למי מכם יוצא לשמוע ולברך ברכת לילה טוב בשלוש שפות (עברית, אנגלית וסינהלית….)???

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a1

שנה חדשה בפרופורציה

 

הבקרים והערבים נעשים קרירים יותר, הריח באוויר משתנה וכאילו הזמן זז לאט יותר לאט, נינוח יותר. אין ספק, התקופה משתנה והחגים ובראשם – ראש השנה, כבר כאן. כל אחד והסיכומים שלו למה שעבר עליו בשנה האחרונה, אם זה בקשת סליחה מהגורמים הרצויים, בדיקת יעד מול ביצוע או סתם עוד הזדמנות לאכול טוב, לנוח או לטייל. אצלי בדרך כלל זה זמן טוב לבדיקה עצמית לדרך בה אני חי ומתנהג ביומיום. השנה, הבדיקה הזו החזירה אותי למילה אחת ויחידה שאת משמעותה וחוזקה האמתי למדתי בדיוק בערב ראש השנה לפני 12 שנה, והמילה הזו היא פרופורציה.

קצב החיים שלנו הכ"כ מהיר ושלל הדברים אותם אנו חווים מהרגע בו אנו פוקחים את העיניים בבוקר, גורמים לנו ברוב הפעמים לא לשים לב איך אנחנו מגיבים ומתנהגים בסיטואציות מסוימות. אנחנו מתעצבנים בקלות ממישהו שחותך אותנו בכביש, אנחנו מתאכזבים בקלות בגלל משהו שלא הצלחנו בעבודה או בלימודים או מתרגשים/נעלבים בקלות ממה שמישהו אמר לנו. באופן כללי, תהיה התגובה אשר תהיה, נראה כי היא מגיעה בקלות גדולה מידיי אשר גורמת לנו ללא שליטה להשקיע כ"כ הרבה משאבים נפשיים ולהפוך לפעמים אירוע קטן ונקודתי לטרגדיה עולמית!

כנראה שרוב הדברים בפועל הם פחות נוראיים ממה שאנחנו עושים מהם. אני למדתי ועדיין לומד כל יום מאז נפצעתי את חוזקה ומשמעותה של המילה פרופורציה. הבנתי שכנראה יש דברים קצת יותר "מאתגרים" בחיים ממישהו שמעצבן אותך או מלא להצליח לעשות משהו, למשל לעוף עם אוטובוס לתהום… תמיד יכול להיות יותר גרוע (גם שנדמה לנו שלא) ולכן ההכרה וההבנה במילה פרופורציה בחיינו כל כך חשובה.

אני באופן אישי מאחל לי וגם לכם, שנדע בשנה הבאה עלינו לטובה, לקחת את הדברים בצורה מתונה ולא מוגזמת. שנדע להסתכל על כל התמונה ולא רק על חלק ממנה. החיים מעמידים אותנו בסיטואציות שמהם אנחנו יכולים להבין וללמוד את משמעות המילה פרופורציה. כך אני מקווה שנוכל להבין שבסה"כ הרוב דיי בסדר ומה שלא בסדר כנראה לא כזה נורא כמו שחשבנו. זה לא קל, אני יודע אבל בכל זאת, שנה חדשה התחלות חדשות וכל זה…

חג שמח!

 iii

 

סוף עידן

כל פעם נראה לי שצברתי ניסיון וידע בחיים ושאת הרוב כבר למדתי וכל פעם אני מתבדה מחדש. רק השבוע הגעתי לתובנה שאת אחד השעורים הכי חשובים בחיי למדתי מנישנטה – המטפל שלי. נישנטה, גבר בן 40 מסרי לנקה אשר סועד אותי בתשע וחצי השנים האחרונות.

צריך לרגע לעצור ולדבר על מערכת יחסים שכזו בין שבין מטפל ומטופל. זו בהחלט יותר ממערכת יחסים כמו בכל קשר זוגי. תחשבו לרגע, כמה שעות ביממה אתם מתראים עם בן/בת הזוג שלכם/ן? שעתיים? שלוש? גג חמש? בדר"כ אתם לא תלויים בהם ויכולים לקום ולעבור לחדר השני כשהם מעצבנים אתכם או בא לכם קצת להיות לבד. כמו בכל מערכת יחסים, גם פה יש עצבים, רגעי עצב ורגעי אושר וגם פה שני הצדדים צריכים המון סבלנות ולדעת לוותר לפעמים.

אני התחלתי את "הרומן" הזה עם המטפלים, לפני כ – 12 שנה כאשר נפצעתי בתאונת הדרכים, בה לנהג האטובוס בו נסעתי היה קצת משעם והוא החליט לבדוק מה קורה 25 מ' בתהום מתחת לכביש. מאז, פגשתי כמה מטפלים ומטפלות שעזרו לי בפעולות היומיום וכאמור, בתשע וחצי השנים האחרונות עושה זאת נישנטה. לא יודע אם זו התרבות שבה גדל, הבית בו חונך, האופי המולד שלו, ערכי דתו או קצת מכל אלו ביחד, שגורמים לו לעשות עבודה מאוד לא פשוטה בלשון המעטה, אלפי קילומטרים מארצו ומשפחתו, תוך כוונה מלאה, סבלנות ויכולת להבליג לפעמים ברגעים בהם אני פחות נעים (אין הרבה כאלו, אבל אחרי הכל גם אני בנאדם…). הוא שותף סוד אמתי, חבר שחווה איתי הכל בשנים הללו וחלק בלתי נפרד מהשיקום שלי ובכלל ממשפחתי.

ביום חמישי האחרון, נפרדתי בשדה התעופה מנישנטה אשר כמעט לאחר עשר שנים, שב הביתה למשפחתו בכדי להרחיב את התא המשפחתי שלו ולהתחיל פרק חדש בחייו. בדרך חזרה הביתה משדה התעופה, הבנתי כמה זוג הנעליים שקנה לי נישנטה כמתנת פרידה, הוא סימבולי עבורי. הרי אין יותר מתאים מנעליים לסמל עבורי את אחד השעורים הכי חשובים בחיי אשר למדתי והוא שהדרך בה את הולך לפעמים חשובה מהכול. האופן בו אתה מתנהג ופועל לאורך זמן וסיטואציות לא פשוטות, הוא הדבר שנשאר לך ולסובבים אותך.

תודה אח על השיעור, הטיפול ובעיקר על הדרך!

ස්තුතියි සහෝදරයා

מתנה מנישנטה