לאהוב אותי

לאהוב אותי

בסך הכל מה רע לי? אני יוצא לאן שבא לי ומתי שבא לי, אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד ואני יכול לצפות באיזה סרט שבא לי מבלי לחשוש שאאלץ להירדם מול איזו קומדיה רומנטית משעממת. ת'כלס, יותר טוב לי לבד! אבל האמת היא שזה זה לא מניח, זה פוגש אותי בכל מקום –

זה פוגש אותי בחתונות באותו הרגע הזה מתחת לחופה. בדיוק ברגע הזה, התרגשות ושמחה מתערבבות להן בצביטה קטנה בלב שנוצרת מכך שבא לי כבר להרגיש איך זה מרגיש להיות שם במקומם.

זה פוגש אותי במפגש חברים באיזה בר, אשר כולם מגיעים וחוזרים ממנו כזוג. המבט ביניהם, המגע ביניהם והשקט הנפשי הזה שבטח יש להם מחוסר הצורך לחפש כל הזמן.

זה פוגש אותי בעבודה, כשכל שיחות המסדרון הן סביב משכנתאות, טיטולים, חוסר שעות שינה וארוחות שישי אצלו או אצלה ואני חש כאילו אני אלפי שנות אור משם.

אז אני יושב מול מסך המחשב ושולח עשרות הודעות בכל אתרי ההיכרויות ומקבל חזרה עשרות תשובות שליליות. לא לאט הקול הפנימי הזה שצעק בגאווה "יותר טוב לי לבד" הולך ונחלש וככל שהוא נחלש, החשש גובר.

החשש שאולי לי זה כבר לא יקרה, אולי לא מגיע לי להיות חלק מזוג? אז אני נזרק בין מראה של זוג מחובק שהולך מולי ברחוב ובין הקולות ההם שמתגברים ונחלשים לסירוגין. רגע התייאשתי והשלמתי עם זה שכנראה יותר טוב בשבילי להיות לבד ורגע אחד אני לא מוכן או לא רוצה לבלות את חיי לבד. החיפוש הזה מתיש ומעייף, אבל לא בא לי לוותר, גם לי מגיע לעמוד שם מתחת לחופה. גם אני רוצה ללכת לישון ולקום בבוקר עם מישהי. גם אני רוצה לדבר על ארוחות משפחתיות וילדים.

ואצלי, אצלי גם יש את העניין הזה, נו את כיסא הגלגלים שקבלתי כמזכרת מתאונת הדרכים בנפאל, ואיך נגיד בעדינות, זה לא בדיוק מגנט לבחורות. אם היו כמה סיבות שבגללן יכולתי לקבל תשובה שלילית מבחורה, אז הנה לכם מגה סיבה.

לקח לי זמן להבין שזה לא בהכרח כיסא הגלגלים אשר בגללו אני לא מוצא זוגיות. נכון, כיסא הגלגלים אולי לא עוזר פה, אבל זה לא הוא. הרי אם נהיה כנים, לא חסרים גברים ונשים שאין להם כיסא גלגלים וגם הם לא נמצאים בזוגיות. הבנתי שברגע שאדע לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני, כך גם הסביבה תעשה כלפי. לא משנה אם זה כיסא הגלגלים, הגובה, המשקל או צבע העור שלנו, כל עוד לא נהיה שלמים עם מי שאנחנו, לאחרים יהיה קשה להיות שלמים אתנו. שלמים זה לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו ולהאמין שגם לנו מגיע לאהוב ולהיות נאהבים.

סמוך מאוד לתקופה שהגעתי למסקנה הזאת, פגשתי את עידית. בסוף החודש נחגוג ארבע שנות נישואים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת לקרוא? אשמח לשיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מאמרים נוספים

הירשמו לניוזלטר שלי

הירשמו והצטרפו לאלפי האנשים המקבלים ממני למייל משב רוח אופטימי מלא השראה, תובנות וכלים שעוזרים ליהנות ולממש כל רגע בחיינו.

אל תדאגו, אני לא "מפציץ" את המייל…

דילוג לתוכן