חולה מגעגוע

בימים האחרונים הייתי חולה. כן, גם אני נפלתי על אף העובדה שאני גבר חסון…

מצאתי את עצמי מרחם על עצמי, מתבאס מעצמי, דוחף לעצמי כמויות בלתי סבירות של תה ואוטריווין (לא ביחד) וכמובן משתעמם בטירוף (למרות שעשיתי בינג' של "הסופרנוס")

כל זה היה החלק הקל… החלק הבאמת קשה היה הריחוק מלביא. הייתי סגור בחדר איזה 3 ימים, כך שלא היה לנו "זמן בוקר", שזה הזמן שעידית מניחה אותו עליי בבוקר ואני מסניף אותו. לא היו לנו שיחות לילה בהן אנחנו מדברים על היום שהיה לו.

בשלב מסוים היה לי ממש קשה אז בקשתי מעידית שתעשה לי וידאו שלו ותשלח לי. במידה מסוימת זה היה אפילו יותר קשה. התחלתי להריץ כל מיני מחשבות בראש על זה שהריחוק הזה אולי יגרום לו להתרחק ממני… אוף, עד שהצלחתי למרות הכל להתקרב אליו…

"אל תדאג לביא שלי, אבא חוזר אוטוטו", אני צועק לו מהחדר, צועק ומשתעל…

"געגוע הוא הדבק הכי חזק בעולם" כתב נעם חורב, ואני, אני לא ממש צריך את הדבק הזה, אני מוכן ומזומן להסניף אותך שוב (לא את הדבק, אלא את לביא… )

כן, גם זה יעבור, אני יודע. כמו כל דבר בחיים!