אחריות או לא להיות?

"הגיע הזמן שתיקח אחריות על החיים שלך, אף אחד לא יעשה את זה בשבילך…."

ככל שהמשפט הזה נכון כך הוא מעצבן! פתאום זה עלינו, אי אפשר לתרץ או להאשים את המזל, המצב הפוליטי או מזג האוויר. פתאום זה על הכתפיים שלנו ואיך נגיד זאת בעדינות, זה קצת מלחיץ, קצת מפחיד ובעיקר מצריך מאיתנו לפעול במציאות ולא רק לתכנן או להתכוון בראש או בלב…

האמת היא, שבבסיסו הרעיון שמאחורי המשפט הזה הוא סופר נכון ומגובה במשפט המוכר והידוע: "אם אין אני לי מי לי". כלומר, אנחנו יכולים להתעצבן, לכעוס ולהתלונן שלא טוב לנו ושאנחנו רוצים/צריכים שינוי, אבל זה כנראה לא ממש יקדם אותנו. עד שאנחנו לא נחליט שאנחנו עושים את הצעד הראשון וגם נעשה אותו בפועל, הדברים לא יזוזו או אולי יזוזו אבל לא בכיוון או בקצב שאנו רוצים.

טוב, אז הבנו שזאת האחריות שלנו אבל פה קיימת תפנית קלה בעלילה – מה באמת נמצא בתחום האחריות שלנו? הכל? חלק? איזה חלק?

כחלק מתפיסת עולמנו יש לנו נטייה קצת מוזרה לחשוב שרוב הדברים בחיים שלנו נמצאים בשליטתנו. רובנו נוטים לחשוב על החיים כמאורע מתוכנן שיש בו סדר מסוים ושהיכולת שלנו לשלוט ולתכנן את הדברים היא די גדולה. ואז, ואז מתרחשים החיים עצמם ואנחנו מבינים שהדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי הבלתי צפוי ושיש פה מסביב לא מעט דברים שאין לנו כלל שליטה עליהם.

אין לנו כנראה יכולת כזאת לקחת אחריות על דברים שאין לנו יכולת להשפיע עליהם או שלא בשליטתנו. כלומר, אנחנו יכולים לקחת אחריות על דברים שכאלו, ולנסות לשנות אותם, אך זה עלול כנראה לתסכל אותנו ממש. אין מה לעשות, עם כמה שקשה לנו לפעמים להשלים עם זה, אנחנו בני אדם וככאלו יש לנו מגבלות וגבולות לגבי יכולת ההשפעה שלנו.

לקיחת אחריות או אחריות אישית, מתחילות קודם כל ברצון שלנו להבין בינינו ובין עצמנו מה נמצא בשליטתנו ומה לא. בשלב הבא, חשוב להבין איפה מידת ההשפעה שלנו היא המשמעותית ביותר ומשם לפעול. שלב אחרון – שחרור כל מה שאין לנו יכולת להשפיע עליו.