WhatsApp

בעגלה שלי

לערבב שמן ומים

לערבב שמן ומים

כל שנה מדברים על כמה זה קשה לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב כה מוחלט וכואב לשמחה, כמה החיים פה קיצוניים וקשים, רגע אנחנו מתייחדים עם הזיכרון ורגע אנו כבר מעל המנגל. זה כמעט בלתי אפשרי, לשנות את הדיסקט כ"כ מהר בלב ובראש. בעיני הניסיון לערבב את השניים הוא כמו הניסיון לערבב מים ושמן – משימה בלתי אפשרית. הכאב ביום הזיכרון נמצא בכל מקום, בכל פינה. כמעט כל אחד מכיר מישהו, בן משפחה, חבר ואת הסיפור על הדפיקות בדלת, שנייה לפני שהחיים השתנו מקצה לקצה.

השבוע, בכל בוקר בו יצאתי לעבודה, התווסף לו עוד דגל על חלונות השכנים, עוד שרשרת מנורות נתלתה לה בכביש ושלטי חוצות מפרסמים את רשימת האמנים שמגיעים להופיע במופעי יום העצמאות. נראה כאילו הרחובות מכניסים אט אט את עצמם לרוח החג. אני, אצלי זה בעיקר מחדד לי את העובדה שיום הזיכרון מתקרב. זה לא שאני צריך את הדגלים והמנורות שיזכירו לי, אבל זה בהחלט גורם קצת לחשוב. הזיכרון הוא תמידי, התחושות, השיחות, הבעות הפנים, המגע – הם שם גם אחרי שנים, אבל יש משהו ביום הזה שמחדד אותם.

אולי כי ביום הזה זה קולקטיבי, אולי כי ביום הזה יותר קל לא להפנים כאב ודמעה ואולי כי יש צפירה חודרנית שעושה צמרמורת וגורמת לנו לעצור מכל מעשה ופשוט לחשוב, להיזכר, להריח שוב רק לדקה או שתיים. הזיכרון והחוויות יישארו לי תמיד, הם פה כל הזמן והם חלק ממי שאני ומה שאני. הזיכרונות הם מי שאנחנו ומה שאנחנו וממש כמו הזיכרונות גם חיינו הם שמחים, עצובים, מרגשים ומלאי עליות וירידות. כאלו הם חיינו, מלאי ירידות ועליות, אך לפעמים המעבר הזה מעלייה לירידה הוא חד מידי, קשה לעיכול. זהו הפסיפס שלנו, של החיים במקום הכ"כ מיוחד הזה. אז לקראת השבוע המורכב אאחל לכולנו שנזכור, אך גם שנדע להאחז בזכרונות הללו להמשיך הלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת לקרוא? אשמח לשיתוף

מאמרים נוספים

דילוג לתוכן